על "נשים קטנות" ועל אשה גדולה

סתיו 2024. סיירתי בביתה של לואיזה מיי אלקוט, הסופרת הדגולה שכתבה את ״נשים קטנות״, בעיירה קונקורד, מסצ׳וסטס, בצהרי יום שסיומו מטורף ומוטרף, עוד יום בשנה שבה כוחות אנטי דמוקרטיים בארץ ובעולם מאיימים לכלות כל חלקה טובה, שנה שבה הייאוש הולך ומשתלט.  שאלתי את עצמי, כשאירועים היסטוריים מערערים מעין אלה מתרחשים, מה הטעם והערך לעסוק בענייני ספרות?

ובכל זאת, מחשבה:

לואיזה מיי אלקוט השתתפה במלחמת האזרחים כאחות. בני משפחתה היו חברים בתנועה לביטול העבדות וכנראה גם הסתירו בביתם עבדים נמלטים. האב היה איש חינוך רדיקלי שדגל בביטול עונשים גופניים בבתי הספר ובזמן משחק בטבע לילדים. אמה היתה מחלוצות העובדות הסוציאליות ודאגה לחלכאים ולנדכאים (ואחותה בת׳, בדיוק כמו בת דמותה הספרותית, נדבקה בשנית מאחת המשפחות העניות בהן תמכו ומתה בדמי ימיה). לואיזה ואמה היו סופראז׳יסטיות שנאבקו למען מתן זכות בחירה לנשים.

המטרות החברתיות למענן פעלו בני המשפחה האצילית הזו הושגו כולן, בסופו של דבר!

בימים חשוכים, אפשר לשאוב מכך עידוד:  ההסטוריה אינה מוכתבת רק על ידי פועלם האלים של מנהיגים רודניים מושחתים, אלא גם, לא פחות מזה, בשל התעקשותם של אנשים טובים לקדם רעיונות וערכים נעלים, אם במאבק ואם באורח חיים ראוי.

עוד לא נאמרה המילה האחרונה.

בנימה אישית, הסתובבתי בבית היפה המשוחזר, הטובל ביער סתווי כשדמעות בעיניי. המפגש עם דמותה של מי ששימשה לי בילדותי השראה והציתה בי את התשוקה להיות סופרת, בדיוק כמו ג׳ו מארץ׳, היה מסעיר ומרגש.

פורסם לראשונה 5.11.2024