על החיים ברעידת אדמה מתמשכת

״חֲכָמִים אוֹמְרִים, כִּי בְּעֵת הִתְרַחֵשׁ הַשֶּׁבֶר הַסּוּרִי

אַפְרִיקָנִי, שׁוֹכְנֵי הַמְּקוֹמוֹת לֹא הָיוּ

מְעֻדְכָּנִים.״

(אבות ישורון, הַשִּׁיר עַל לֵיל הַיּוֹם הַזֶּה).

כך היה כנראה בימים הקדומים ההם. אנשים לא היו מעודכנים, אירועי שבר גיאופיזיים פשוט התרחשו ללא התראה, ואבותינו עסקו ברגע אחד במלאכתם ובמשנהו צנחו אל התהום שפערה את פיה תחת רגליהם. אבל היום אנחנו מעודכנים, כל הזמן, ועוד איך, בכל רגע ורגע, על מה שקורה ולפעמים גם על מה שלא קורה - רעידות אדמה מטאפוריות, ממשיות, וירטואליות, מדומות. קצב האירועים המטורף הוא כזה שמי בכלל זוכר את התראת פיקוד העורף על רעידת אדמה בנובמבר 2024? התראת שווא, כידוע. אבל היו גם כל כך הרבה אזעקות-אמת. כל כך הרבה דרמות פוליטיות. והרוגים. והחטופים. אי אפשר להתעלם מן הסימבוליות; אנו חיים ברעידת אדמה מתמשכת.

בפרינסטון ניו ג'רסי הסתווית, המקום בו אני נמצאת בחודשים אלה, עולם כמנהגו נוהג, גם אחרי רעידת האדמה של המהפך בבחירות ועליית טראמפ. העצים משירים את עליהם הלוהבים ביופי מסחרר והסטודנטים מדוושים בנחת על אופניהם בין המדשאות הירוקות של הקמפוס תחת מבטם הקפדני של הבניינים ההיסטוריים המפוארים מכוסי הקיסוס. רק הגשם שמבושש להגיע והטמפרטורות הנעימות ברוב ימות השבוע – אמצע נובמבר - מהווים תזכורת ממשית ביותר למשבר האקלים, שככל הנראה יחזור להיות מוכחש נמרצות בקרוב על ידי מנהיג העולם החופשי, למרבה הזוועה.

כישראלית, אני מוצאת שאני חיה בתקופה זו בקיום חצוי: הסתגלתי כביכול לשעון המקומי, ובכל זאת, החדשות שאני בודקת שוב ושוב באתרים הישראליים, ההתראות המקפיצות בבהלה באמצע הלילה, ההתכתבויות עם בני משפחה וחברים והבדיקה שכולם בסדר אחרי כל אזעקה משאירות אותי מחוברת לשם, ומתקשה להיות נוכחת במלואי כאן. את חוסר האוריינטציה הגופנית - מעין תחושת התנדנדות תמידית, כמו בספינה - שמלווה אותי בימים האחרונים, אני מייחסת לרצפה המשופעת מעט בבית הקטן החמוד ששכרנו לתקופה זו, לא דבר יוצא דופן בבתי עץ ישנים אמריקאיים, אבל איני בטוחה כלל שאכן זו הסיבה.

בהמשך שירו של אבות ישורון שציטטתי למעלה מוזכרת ההרדמה – נרקוזה – שנדרשת כאשר נעשה איזשהו שינוי באדמה, או חיתוך בגוף. במילים של פסיכולוגים: מנגנוני הגנה. אני מרגישה שבשבועות הראשונים שלי כאן חוויתי מעין תרדמת נפשית, סוג של ניתוק, אולי הגנה מבורכת אחרי תקופה מאד אינטנסיבית פיזית ונפשית. גם ישנתי המון. אני מבינה את זה בהקשר של הקיץ האחרון, בו נפרדתי מאבא שלי שהלך לעולמו, רעידת אדמה כלשעצמה, הוצאתי שני ספרים, ארזתי בית ועוד אחד ויצאתי למסע בין-יבשתי, כל זאת במהלך מלחמה איומה, אכזרית, תחת הנהגה מופקרת. אני שמחה להיות כאן, יודעת שאני בת מזל לעת הזו, ויחד עם זאת לבי במזרח.

איני רוצה לחיות רדומה, תחת נרקוזה. אני רוצה לחזור לכתוב. אני רוצה להאמין שיש עתיד לישראל ולכתיבה בעברית. ואני רוצה למצוא חיבור בין העולמות שלי – זה הזמני כאן בפרינסטון היפהפייה, השְׂבֵעה, שגם היא בעצם יושבת על פתחה של תהום, גם אם פחות מוחשת ברמה המיידית, וזה של הבית האמיתי, המעורער ומרוסק כל כך. הכתיבה בעברית היא עבורי חלק מניסיון לחיבור החלקים המפוצלים.

מצרפת שיר מתוך ספרי "שיישרפו העניינים הבוערים", שגם בו רעידת אדמה.

עם הקפה הראשון, בספל הקרמיקה החום שכִּייַרתָ עבורי

רְעִידַת אֲדָמָה הִכְּתָה בְּטוּרְקִיָּה.

חֻלְיַת מְחַבְּלִים חֻסְּלָה בִּירִיחוֹ.

לְמֵיטַב יְדִיעָתִי, הַמִּגְדָּל שֶׁל פִּיזׇה בְּכִכַּר

הַנִּסִּים עֲדַיִן נָטוּי,

מַחְזִיק אֶת פּוֹטֶנְצִיאָל הַקְּרִיסָה כְּבָר מֵאוֹת בַּשָּׁנִים,

מַדְגִּים עֲמִידוּת.

שׂוֹרְדִים.

אַתָּה שָׁם, יָשֵׁן בַּחֲדַר הַמָּלוֹן.

אֲנִי וְהַחֲתוּלִים,

שֶׁמַּאֲמִינִים בְּנִסִּים,

שׁוֹמְרִים עַל הַבַּיִת

לְמִקְרֶה שֶׁתָּשׁוּב.

 בצילום: שלכת בפרינסטון.

פורסם 14.11.2024