מי באש ומי במים – איך נכון לחיות?

על ספר השירה "תפילת חלב"/ ניצן יוגב, הוצאת פרדס 2024

רבים משירי הספר "תפילת חלב" שואבים מארבעת היסודות שהיוונים העתיקים האמינו שמהם מורכב העולם: אדמה, מים, אוויר ואש, ועושה בהם שימוש מרתק ומפתיע.

את יסוד האדמה המקרקֵע, שמתקשר באופן מסורתי להיבטים של חומר מוצק, הישרדות וביטחון, אנו פוגשים בספר בשירי טבע ונופים, ובתיאורי ילדוּת בין ואדיות והרים, שדות, כרמים וכוורות, שיש בהם יופי רב - אך גם קשיוּת של אבנים, מוקשים תת-קרקעיים ועוקצי דבורים. כך, נפרש פער אירוני בין המוצקות האדמתית הממשית לבין תחושות ערעור וחוסר ביטחון ששזורים בחוויות הילדוּת.

באופן מהופך, דווקא בחלק משירי המים – יסוד שמתקשר מסורתית לעולם הרגש הנוזלי והחמקמק, המשנה צורה בלי הרף, לאינטואיציה וחוסר שליטה – יש משום נחמה והחזקה, כמו בתיאור בריכת שחייה מחוממת העוטפת כמו מי שפיר ברחם. עם זאת, גם בין שירי המים לא נפקדת האימה הטמונה מתחת לפני השטח, אם בעומקים הירוקים-שחורים-חלקלקים של הכינרת המפתה, או בביעותים נפתלים בים המוות.

יסוד האש מתקשר באופן מסורתי לכוח החיים והבריאה, לאנרגיה ופעולה, לדחף לחפש ולהתנסות, והשיר "לימודי ליבה" מביא מהם בשפע, בעוצמה וסערה. בהתחלה הוא מבלבל את הקוראים, נדמה כאילו הדוברת השירית מנסה לשמור על עצמה מפני הלהבה, עם האזהרה: "אל תתפתי", אבל אז היא מתהפכת וקוראת לעצמה להסתכן: קפצי לאש חיה! ועוד אחת! כדי שליבת העצמי תרגיש את עצמה חיה, היא חייבת לפגוש ליבה אחרת, ובהכרח – להסתכן. הדוברת השירית מצווה על עצמה: "קחי לך אש ולא איש", כלומר: ותרי על אש האח הביתית, המבטיחה ביטחון כוזב, לכי אחר להבת התשוקה. אמנם, מי שקופצת לאש התשוקה עלולה להימס, כמו נר נשמה שבוער ומכלה את עצמו, אבל נראה שהמחיר הכרחי. הצירוף היפהפה "כחתולה עם תשע להבות" מבהיר את עוצמת כוח החיות הפראית שטמונה בכורח הזה.

החתולה על תשע נפשותיה, או להבותיה, מזנקת גם אל תוך שיר שמבטא הלך נפש שונה מאד, "חופש", שם בולט דווקא יסוד האוויר: מחיה טורפת היא הופכת מבויתת, מרוסנת. רוח השיר שקטה, מלאת מרחב ונשימה, ניסיון להירגע אחרי הסערה ולמצוא סדר חדש. חיות מטאפוריות נוספות, של אוויר ושמים מצטרפות: "ציפורי חופש" – עדיין גזורות כנף – שמתחילות להצמיח נוצות לקראת המְראה. זהו שיר הרבה יותר מפוכח וזהיר, אמנם יש בו כאב, אך הוא מאופק ומדוד: "בסוף ודאי נרגיש דבר מה".

וכאן מתחוורת התמורה לסחר החליפין: השלווה שאחרי הסערה, האפשרות לשאוף אוויר לרווחה – מחירה הוא, אולי, ויתור על הלהט, על עוצמת הרגש הפראי, הבוער.

אם כך, כיצד בוחרים איך לחיות? האם אפשר לבחור? האם חייבים לבחור?

השירים, כדרכם של שירים, אינם מספקים תשובות, אלא רק מתארים את אפשרויות ההוויה השונות שהמשוררת חוותה, וחוֹוה, ומאפשרת לנו לחוות, דרך קריאת שיריה.

אלא שארבעת היסודות העתיקים אינם החומרים היחידים שמהם עשויים שירי הספר: יש בו עוד רבים אחרים, וביניהם דם, חלב-אם בשפע – ודיו. "לִבִּי מִתְפַּשֵּׁט כְּכֶתֶם דְּיוֹ", כותבת יוגב באחד משירי הספר, ובשיר "מדוע אני כותבת" היא מגלה לנו את תפקידה של הדיו – כלומר, הכתיבה – עבורה. אחרי שהיא מתארת כיצד השתקת קולה גרמה לה לחולי ממשי, היא מציעה אפשרות חדשה (וניכרת כאן השראתה של דליה רביקוביץ):

וְעַתָּה עָלַי לִכְתֹּב./ לְגַדֵּל קוֹל בִּמְקוֹם/ תָּאִים. וְחֹסֶן/ מְשׁוֹרְרִים/ שֶׁמִּתְנַפְּצִים,/ אַךְ אֵינָם/ נִשְׁבָּרִים.

הכתיבה, השמעת הקול האישי – היא-היא ההחלמה.

איור באמצעות בינה מלאכותית: שי רילוב

פורסם לראשונה 5.4.2024