כבו את הילדה הזו

על ספר השירה "גשר בכי"/ ליאורה גולדמן,

הוצאת פרדס 2024

משוררים רבים כותבים על הפצע השותת שבתשתית סיפור חייהם. אך לא עצם קיום הפצע הוא שעושה את השירה למעולה, אלא היכולת להתמירו לשפה פואטית וליצירת אמנות שלא רק נכנסת אל הלב אלא גם מרטיטה אותו, שהאמת אשר בוקעת ממנה מהדהדת זכה, אנושית ומלאה יופי. שיריה של ליאורה הם כאלה בדיוק, ויש בהם גם אומץ ודיוק.

הקריאה בשירים מלווה את המשוררת החל מערש ינקותה בקיבוץ, "עומדת במיטה / אוחזת בברזל" ב"תהום בית התינוקות", וכבר הגרון נחנק מצער בדידותה חסרת האונים; דרך ילדותה המבוישת, הדחויה, "טעות נגררת" שבתוכה בעֵרה - " פעמוני/ הקיבוץ מצלצלים/ שרפה, שרפה,/ כבו את הילדה הזו,/ כבו" - בסביבה רעילה של סודות משפחתיים מושתקים "וצעקות, ניצול, סטירות, פרוסות עוגה שהן אתנן שתיקה"; ובהמשך חייה - כאשה שנאלצת "לשאת/ את בהלת הנקבה/ שיודעת/ שהיא (שוב) תידפק/ חזק". מתוך כל המכאוב הזה צומח לו קול מאוחר וחזק, צלול, לוחש, זועק חמס ושירה, מנכיח את עצמו בהתרסה, כי מה שֶׁמַּר וכבד והומה תובע אור שמש, שהרי די לה, ל"אי-נראוּת".

ד"ר ליאורה גולדמן היא ראשת החוג למקרא במכללת אורנים (גם על זה יש לה שיר נהדר, בו היא מתלבטת בין היותה "ראשת" ל"זנבת"), אשה מבריקה עם קבלות, שעשתה בחירה נועזת להשמיע קול שאינו קולה שלה בלבד אלא דוֹבר גם בשם כל הנשים המושתקות: אשת לוט, לאה אימנו, הנערה המחוללת (ונחטפת) בכרמים, פילגש בגבעה והאשה ממסכת סוטה.

הספר נחתם באפילוג-מספד שנכתב בעקבות ה-7 באוקטובר: "הצהוב החונק של הקיץ/ נשרף כולו בסתיו./... מוות בארץ ילדותי".

פורסם לראשונה 27.11.2024