השלג מרפד ברכּוּת גם את הלב

"צִלְצוּל הַמְּחָטִים: הָיֹה הָיָה

אֶקְרָא מוֹלֶדֶת לְמֶרְחַב-הַשֶּׁלֶג,

לְקֶרַח יְרַקְרַק כּוֹבֵל הַפֶּלֶג,

לִלְשׁוֹן הַשִּׁיר בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה".

(לאה גולדברג, אוֹרֶן).

מהו רגע המעבר מן הסתיו לחורף? האם הוא מתרחש כשהעצים הנשירים כבר עירומים לחלוטין, מופשטים מעליהם, כאשר הפסטל הנוּגֶה של גווני הזהב והאודם פינה את מקומו לאופק ענפים מטושטש ואפרורי? האם כאשר הטמפרטורות צונחות והרוח הקפואה חותכת בפנים? כאשר קרום קר שקוף מתקרש על פני האגם, או כאשר צונח השלג הראשון? היום, ה-21 בדצמבר, יום נקודת ההיפוך החורפית, הקצר ביותר בשנה ושלֵילו הוא הארוך יותר, הוא גם יום השלג הראשון שלנו בפרינסטון היפהפייה. בלילה ירד השלג מעדנות ועם בוקר קמנו לעולם טרי, לבן ומפעים. התעטפנו בשכבות ויצאנו אל היער והאגם המצויים מרחק דקות ספורות מביתנו.

אין כיופיו של השלג. החולין היומיומי, המוּכָּר והסתמי, הופך קסום ומסתורי, עוטה אור וזוהר, אופף מכל עבר ונפרש כמרחב אינסופי, מרהיב ומרחיב לב. גם תכלת השמים עמוקה במיוחד. השקט ביער מופרע רק על ידי חריקת השלג תחת פסיעותינו, תקתוק מצלמת הטלפון הנייד – אי אפשר לשׂבּוע - וקריאות ההתפעלות שלנו.

השיר של לאה גולדברג שקטע ממנו מצוטט למעלה עוסק ב"כאב של שתי המולדות", המתהדהד כאשר גולדברג נתקלת באורן ישראלי שמזכיר לה את עצי המחט במולדתה המושלגת. קל לי להזדהות, אבל היום אני דווקא מפוייסת, לוקחת פסק זמן מן הגעגוע וכאב הקריעה. השלג מרפד ברכּות גם את הלב.

מצרפת שיר מרחקים וזוהר צפוני מתוך ספרי "על ציר האפשר" (הוצאת פרדס):

לִרְחוֹק אפשרויות

רָחָב-רָחָב, צָלוּל-צָלוּל

צָפוֹן נִפְרָשׂ נוֹשֵׁם שֶׁזֶּה עָלוּל

לַחְתֹּךְ כְּמוֹ בְּדֹלַח לְפַלֵּחַ

בְּצִלְצוּל

רָחוֹק, טָהוֹר, חָרִיף, שָׁקוּף, פָּתוּחַ

זְכוּכִית חָלָב

לָעוּף מֶרְחָב, לִרְחֹק אֶפְשָׁרֻיּוֹת

כָּנָף, עָנָן, זְרָמִים

 מְהִירֻיּוֹת

זוֹ רַק אֲנִי

וְהַזֹּהַר הַצְּפוֹנִי

שֶׁלּוֹכֵד אוֹתִי

בְּרֶשֶׁת נוֹצוֹתָיו הַכְּחַלְחַלּוֹת.