בחסות החשיכה הסמיכה

"אֵין קֵץ לְאֵין שׁוּבְךָ/ צֵל תִּהְיֶה עַד יוֹם הַיָּמִים". שתי שורות מלאות כמיהה משיר של אלחנדרה פיסארניק הן המוטו לספרה עז-המבע של שרית סרדס-טרוטינו, "עד יום הימים" (הוצאת שתים, 2022) וממנו גזור שם הספר. רק בתום הקריאה אפשר להבין את משמעותו העמוקה של הציטוט. בלעתי את הספר ונבלעתי בו משך שלושה לילות רצופים. בחסות החשיכה הסמיכה, הצלילה פנימה שואבת במיוחד, כאשר העולם הפנימי והעולם הבדיוני מתלכדים.

עלילת הספר עוסקת במערכת יחסים אסורה בין נערה נבונה וצמאה לאהבה בת ארבע עשרה, לבין המורה הכריזמטי שלה. סרדס-טרוטינו מצליחה להעביר בכתיבתה באופן אמין ביותר את מהות הפיצול הנפשי הבלתי-נתפס שבין חווית אהבה עוצמתית, אמיתית לכל דבר עבור הנערה, לבין חווית ניצול. הנערה משתוקקת לריגוש שבמפגש ובמגע, למילות החיבה הספורות, לתחושת הייחוד והערך שמתעוררות בה, ולצד זה עולים תיאורים מכמירי לב של תגובותיה לפגיעה – אכילה חסרת שליטה מתוך תחושת ריקנות וחרדה, קירצוף חסר רחמים של הגוף (כולל פְּנים הפה והלשון), ורגעי נתק מחרידים בין גוף לנפש, כמו בפרק החזק בו מתואר מבטה של הנערה ממוקד בצירופי אותיות חסרי פשר על לוח בדיקת ראיה בחדר האחות בבית הספר, עד שבהדרגה מתבררת הסיטואציה: "עין ימין בסדר גמור. היא אוהבת לבדוק קודם אותה. עכשיו שמאל. כ' המלכה. גע גע מתחתיה. דבס. חפנ. דכנב. סומקצ. העןפסז. לכמטאד. דבסגקחכ. שורות שחורות, הולכות וקטנות. היא מתעקשת לנעוץ בהן עיניים, להוכיח לעצמה שוב ושוב שהכול תקין... כשהיא עוצמת עיניים היא מרגישה יותר את תנועותיו מעליה, אז היא פוקחת אותן שוב... יש לה ראייה מעולה ועיניים מצוינות. היא רוצה שיגיד לה לפעמים גם כמה הן יפות. ואז הוא מתנשף, ומתחיל להיאנח, ומגביר את הקצב, ומזיז אותה כך שממילא אי אפשר יותר להתמקד בשום אות על הטבלה".

הייחוד בסיפור שמביאה סרדס-טרוטינו הוא בהתעקשותה של הגיבורה, גם ממרחק השנים, על הנראטיב שלה: זה היה סיפור אהבה, וזה היה הסיפור שלה. או אולי מוטב לומר: זה היה גם סיפור אהבה, וללא ספק, הסיפור שלה. משום שאחרי שהפרשה מתפוצצת והקשר ניתק באופן שרירותי, עולמה של הנערה חרב עליה והיא אינה זוכה בשום עיבוד, מבט אמפטי, החזקה. אף אחד אינו שואל אותה מה, בעצם, היה הדבר הזה זה עבורה? נאמר לה שהיא קורבן, והיא פשוט מסרבת לבלוע את זה, מה שעולה לה בבדידות איומה וכאב נפשי מצמית, אך גם מאפשר לה להחזיק חוויה של פשר ושל עצמיות. התנועה בין העמדות נמשכת לאורך הספר, שמשובץ גם בראיונות מאוחרים עם "עדים" מנעוריה, בניסיון של הגיבורה לבנות תמונה קוהרנטית של הסיפור שלה.  

האם אפשר בכלל שיהיה כאן נראטיב חד-משמעי ומוצק? כנראה שלא. החוויה חמקמקה, מפוצלת, משתנה תדיר, צבועה בכאב ובלבול בלתי נסבלים. צילו של המאהב/ התוקף/ האהוב שנכרת מן הגיבורה באבחה ממשיך ללוות אותה שנים רבות בכמיהה, בגעגוע, בזעם, בגועל, באהבה, בשנאה, בכאב. ועם זאת, אקט הכתיבה הוא אקט מרגש ומשמעותי מאין כמוהו של נטילת בעלות על הסיפור, ובזאת כוחו של הספר המצוין הזה.